כיצד חוזרים לשגרה בצלחת לאחר הפסח

בס"ד

בשבועות האחרונים, כשהשגרה הישראלית השתנתה באחת עם רצף של אזעקות וחוסר ודאות, המתח מחלחל עמוק אל תוך הגוף והנפש. 

תחושות של עייפות, פגיעות ורגישות יתר הפכו למלוות קבועות, ואיתן הופיע גם הדחף לנשנש  "רק משהו קטן". במציאות שבה הגבולות בין עבודה, בית והורות היטשטשו, גם הגבולות מול האוכל החלו להתפוגג.

ורוניקה מייזלר, דיאטנית קלינית בשיטת NLP ויועצת לחברת הרבלייף, מנתחת את התופעה: "כשהמסגרות החיצוניות נחלשות, קשה מאוד לייצר מסגרת פנימית. וכשעייפים, בגוף ובנפש, קל הרבה יותר לפנות לאוכל כדי להירגע, להתנחם, או פשוט לקחת הפסקה ממה שמרגיש כבד מדי."

לקראת חג הפסח, מייזלר מציעה להחליף את המרדף אחר "חזרה לשגרה" מתוך אשמה, בבנייה של שגרה חדשה ומיטיבה. "אולי זה בדיוק הזמן לניקיון מסוג אחר: ניקיון פנימי," היא אומרת. "לעצור לרגע ולשאול: אילו מחשבות, אמונות והרגלים עדיין מלווים אותי, למרות שכבר מזמן הפסיקו לשרת אותי?"

אחת האמונות המושרשות ביותר בתרבות הישראלית היא הצורך "לסיים הכל מהצלחת". האמונה הזו, שבילדות חיברה אותנו לערכים של כבוד למבשל והערכה לשפע, הופכת בבגרות למנגנון שמנטרל את ההקשבה לגוף. האוכל הופך למייצג של אהבה, שייכות ונימוס, ומשפטים כמו "חבל לזרוק" או "השקעתי – תטעמי" מנהלים את הארוחה במקום תחושת השובע הפיזית.

מייזלר מדגישה כי אין צורך לוותר על הערכים של כבוד ואהבה, אלא פשוט לעדכן את הדרך שבה אנו מבטאים אותם. אפשר להחמיא לבשלן או לבקש מתכון גם מבלי להעמיס על הגוף מעבר לצורך. אחת השאלות שצריך לשאול את עצמנו היא "איזה ערך אני מנסה לשמור דרך האכילה, והאם כאדם בוגר אני יכול/ה לבטא אותו בצורה מדויקת ובריאה יותר?".

השינוי הזה הוא לא רק אישי, אלא גם הורי. כשאנחנו מזהים את האמונות הישנות שלנו, אנחנו מפסיקים להעביר לילדינו מסרים המלמדים אותם להקשיב לציפיות חיצוניות במקום לאותות הרעב והשובע הטבעיים שלהם.

ניקיון פנימי אמיתי אינו מחיקת העבר, אלא התאמתו לחיים המאתגרים של היום, ואולי מתוך הקשיים והאתגרים תצמח שגרה חדשה – רגישה, קשובה ובריאה יותר, המאפשרת לנו לשמור על עצמנו גם כשהעולם מסביב רועש.

קרדיט תמונות: יח״צ הרבלייף